מהניסיון שלי בליווי אלפי משפחות ב-20 השנים האחרונות, אני יכול לומר בבירור: המעבר מכסף מזומן לכסף דיגיטלי שינה את הדרך שבה המוח שלנו מעבד הוצאות.

אובדן "כאב התשלום"

פרופסור דן אריאלי ואחרים חקרו זאת רבות, ואנחנו רואים זאת בשטח. כשאנחנו משלמים במזומן, אנחנו פיזית נפרדים ממשהו. יש תחושת אובדן רגעית – "כאב התשלום". כשאנחנו מצמידים את הטלפון למסוף, או כשכרטיס האשראי שמור באמזון והרכישה מתבצעת ב"קליק", הכאב הזה נעלם.

התהליך הופך להיות חסר חיכוך (Frictionless). חברות הטכנולוגיה והקמעונאות עובדות קשה מאוד כדי להסיר כל חיכוך ביניכם לבין הקנייה. התפקיד שלכם, כמנהלי כלכלה נבונים, הוא להחזיר את החיכוך באופן יזום.

המלכודת של "הכסף הבלתי נראה"

בעולם הדיגיטלי, כסף הוא רק מספר על מסך. קל מאוד לאבד את תחושת הערך שלו. 100 שקלים ו-1000 שקלים נראים כמעט אותו דבר באפליקציה.

איך מתמודדים עם זה? יצירת מנגנוני הגנה מנטליים:

חוק ה-24 שעות:

החליטו שכל רכישה באינטרנט מעל סכום מסוים (למשל 300 ש"ח) לא מתבצעת ברגע ההחלטה. מוסיפים לעגלה, וסוגרים את הדפדפן. חוזרים רק אחרי 24 שעות. ב-50% מהמקרים, החשק ייעלם.

ביטול שמירת כרטיסי אשראי:

אל תתנו לדפדפן או לאפליקציות לשמור את פרטי האשראי. הצורך להוציא את הכרטיס ולהקליד את המספרים יוצר בדיוק את ה"חיכוך" הקטן שמאפשר למוח הרציונלי להתעורר ולשאול: "אנחנו באמת צריכים את זה?".

שימוש בהתראות בזמן אמת:

הגדירו באפליקציית הבנק או האשראי קבלת SMS או Push על כל עסקה. הצפצוף הזה הוא תזכורת: "כרגע יצא כסף אמיתי מהחשבון".

עכשיו יהיה מי שיאמר: "היי, יוסי, אתה מחזיר אותי למאה התשע עשרה?". אז לא. אני לא מחזיר. אבל כשהטכנולוגיה מעיפה אותך מהר מדי קדימה, יש לכך מחירים. ואז צריך גם בלמים ואיזונים. המכונית הראשונה שקניתי בקושי סחבה את העלייה לירושלים עם ארבעה אנשים. זו הנוכחית מאיצה מ 0 ל 100 תוך שניות בודדות, וצריך ללמוד להישמר מהסכנות שבאות עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. 

ובדיוק בנקודה הזו עוברת ההבחנה בין צרכנות דיגיטלית לבין ניהול כלכלת משפחה בעידן הדיגיטלי.